המעבר המיידי של בתי החולים בישראל למתכונת חירום מלווה בהכרח בביטול של ניתוחים אלקטיביים וסגירת מרפאות חוץ, במטרה לפנות משאבים ומיטות לקליטת פצועים. זוהי התנהלות מערכתית הכרחית בעת מלחמה, אך היא מותירה אזרחים רבים, המתמודדים עם תחלואה קשה בשגרה, בחוסר אונים ובסכנת חיים. השאלה המשפטית המתעוררת במלוא חריפותה היא: היכן עובר הגבול בין דחייה סבירה בשל מצב חירום, לבין רשלנות רפואית?

חשוב להבהיר: "מצב חירום" אינו פוטר את המוסדות הרפואיים מחובת הזהירות כלפי מטופליהם. מערכת הבריאות מחויבת להמשיך ולקיים תעדוף רפואי פרטני ומדוקדק. אם ניתוח אורתופדי שנועד לשיפור איכות החיים נדחה, סביר להניח שבית המשפט לא יראה בכך, בכורח הנסיבות, סטייה מסטנדרט הטיפול הסביר. אולם, פני הדברים שונים לחלוטין כאשר מדובר בטיפול מציל חיים.

כאשר בית חולים דוחה טיפול אונקולוגי קריטי, ניתוח להסרת גידול סרטני, או צנתור דחוף – ובעקבות דחייה זו מצבו של החולה מחמיר באופן בלתי הפיך (למשל, הגידול שולח גרורות) – ייתכן שמדובר ברשלנות רפואית. במקרים אלו, בית המשפט יבחן האם הרופא שקל נכונה את הסיכון לחולה אל מול העומס הכללי, והאם ניתן היה (והייתה חובה) להפנות את החולה למוסד רפואי חלופי באזור שאינו תחת מתקפה.

אם בוטל לכם תור חיוני, אל תקבלו זאת כגזירת גורל. פנו בכתב לרופא המטפל ולמנהל המחלקה, דרשו נימוק רפואי לדחייה, ותעדו כל החמרה במצבכם. במקרה שהעיכוב בטיפול הוביל לנזק של ממש, פנייה לייעוץ משפטי ובחינת המקרה באמצעות רופאים מומחים היא הצעד ההכרחי לבירור האמת ומיצוי הזכויות.

הפוסט אינו תחליף לייעוץ משפטי פרטני על ידי עורכי דין.