"אחרי למחוזי": על מותה של אגרת הקנס בתיקי נזקי גוף
קרדיט: פורסם באתר לשכת עורכי הדין, לקישור לאתר לחץ כאן
עו"ד נתנאל פוזנר, משרד עורכי דין ד"ר אסף פוזנר.
זכות הגישה לערכאות, עליה כבר נאמר כי "נעלה היא על זכות יסוד",[1] הינה אחת הזכויות החשובות במשפט ומהווה בסיס למימוש יתר הזכויות. לאחרונה זכה מעמדה זה לחיזוק נוסף ונגישות המערכת השיפוטית לציבור הוכרה כאחד מעקרונות היסוד וכתנאי להליך שיפוטי ראוי והוגן.[2] עם זאת, ככל זכות יסוד אחרת, לא מדובר בזכות מוחלטת ויש לאזנה למול זכויות ואינטרסים אחרים העומדים למולה.
איזון זה נעשה באמצעות שלל מנגנונים, השייכים לתחומי המשפט המהותי והדיוני כאחד, המגבילים את זכות הגישה לערכאות. בעוד שמנגנונים שונים (כדוגמת דיני ההתיישנות) יוצרים את האיזון באמצעות הגבלת הזכות לקבלת סעד, מנגנונים אחרים מנסים לגרום לפונים לערכאות להפנים, ולו באופן חלקי (ומבלי לפגוע פגיעה חמורה מדי בזכות הגישה עצמה), את העלויות הנובעות מפתיחת ההליך. הבולטים מבין מנגנונים אחרונים אלו הינם שניים: אגרות משפט והוצאות.
ברשימה זו, אבקש להתייחס להשפעת מנגנונים אלו על אחת מהסוגיות המהותיות ביותר בפתיחת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, והיא בחירת הערכאה אליה תוגש התביעה.
א. בין אגרות משפט להוצאות
תכליתם הראשית של אגרות המשפט היא הכרה בכך שהליך משפטי כרוך בעלויות גם למערכת השיפוטית, וחיוב בעלי הדין להשתתף בעלויות אלו. אלא שלצד תכלית עיקרית זו, החיוב באגרה נועד לשרת תכליות נוספות: הוא מהווה מסננת בסיסית שנועדה למנוע הגשת תביעות סרק,[3] ובנוסף, הטלת אגרה יחסית לסכום התביעה (כאשר לא ניתן לקבל סעד מעבר לסכום האגרה ששולם) מונעת הגשת תביעות בסכומים מופרזים כאמצעי טקטי להפעלת לחץ על הצד השני.[4] אלא שהצד הנגדי של הגשמת תכליות אלו הוא שהטלת האגרה מכבידה, ואף עלולה ליצור חסם של ממש, על מימוש זכות הגישה לערכאות, ולכן יש צורך במנגנונים שיאפשרו לאזן – על בסיס סוגי הליכים, סוגי בעלי דין או נסיבות ספציפיות – בין התכליות השונות.[5]
איזון זה מתבטא בצורה המיטבית בתביעה ה"רגילה", היא תביעה לסעד כספי. האגרה הקבועה בגין הגשת תביעה כספית מחושבת לפי אחוזים מגובה התביעה, ומשולמת בשני תשלומים שווים: האחד עם פתיחת ההליך והשני בסמוך למועד ההוכחות.[6] אגרה זו מגשימה בצורה הפשוטה ביותר את התכליות שצוינו: הן השתתפות בעלי הדין בעלות ההליך (וזאת מתוך תפיסה שהעלות למערכת מושפעת מגובה התביעה מחד גיסא, ומשלבי הדיון – ובפרט הוכחות – מאידך גיסא), והן יצירת מסננת ומניעת תביעות בסכום מופרז (שכן האגרה נקבעת בזיקה ישירה להיקף הסעד הנתבע).[7] במקביל, על מנת למנוע פגיעה לא מידתית בזכות הגישה לערכאות, ניתן לקבל פטור (מלא או חלקי) מתשלום האגרה, כגון פטור בשל מצב כלכלי.[8]
גם הוצאות המשפט הרגילות נועדו לגרום לבעלי הדין להפנים את העלויות הנגרמות מההליך. עם זאת, עיקר מטרתן של הוצאות המשפט הינה הפנמה של העלויות (הסבירות והספציפיות) שגורם ההליך לבעל הדין שכנגד, ומניעת מצב בו בעל דין שניצח בסופו של ההליך ייאלץ לספוג את עלויות ניהולו.[9] אלא שגם ההוצאות עשויות לפגוע בזכות הגישה לערכאות, ולפיכך קבע מחוקק המשנה כי "החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין".[10]
אלא שעל אף הדמיון בין תכליות אלו של האגרות וההוצאות, קיים הבדל מהותי מאוד ביניהן: בעוד שאגרות המשפט נועדו להכווין את התנהגות התובע מלכתחילה (אף שאם יזכה בתביעתו יישא בעלות זו, כחלק מהוצאות המשפט, הנתבע), הוצאות המשפט מוטלות רק בדיעבד לאחר היוודע תוצאת ההליך.[11] הבדל זה מוביל לכך שאף שגם שיקולי ההוצאות האפשריות, הינו בעל השפעה על תובעים בפתיחת ההליך, הרי שדומה שעיקר ההשפעה נובע דווקא מהסדרי האגרות.
ב. המקרה המיוחד של תביעות נזקי גוף
במקביל לתביעות ה"רגילות", קבעו דיני האגרות משטרי אגרות מיוחדים על סוגי הליכים שונים.[12] אחד ממשטרים אלו, נוגע לאגרה החלה על תביעות לפיצוי בגין נזקי גוף.[13]
תביעות אלו שונות במהותן מתביעות כספיות במספר עניינים משמעותיים: הראשון, נוגע לסוג התובע הרגיל. בעוד שבתביעות כספיות רגילות מדובר, פעמים רבות, בסכסוכים עסקיים-כלכליים והפיצוי נועד לפצות על נזק כלכלי שנגרם (ועל פי רוב אדם פרטי משכבה סוציואקונומית נמוכה לא יגיש תביעות בסכומי עתק, ולא יחויב באגרה גבוהה), הרי שבתביעות נזקי גוף מדובר על ניזוקים התובעים פיצוי שמטרתו להשיב את מצבם לקדמותו והינו חלף גופם ממש. ניזוקים אלו מצויים, באופן רגיל, במצב קשה יותר מאשר בתביעות כספיות ולפיכך סבר מחוקק המשנה שיש להקל עמם בתשלומים המוטלים עליהם, ושהטלת אגרה "רגילה" תוביל לפגיעה בלתי מידתית בזכות הגישה שלהם לערכאות.[14] והשני, בעוד שכאשר מדובר בנזק כלכלי ניתן לכמתו, בקלות יחסית (ואף אם מדובר בנזק עתידי), ולשלם אגרה מתאימה בגינו, כאשר מדובר בנזק גוף קיים קושי מהותי בכימותו שכן כאמור מטרתו להשיב את מצב הניזוק לקדמותו וככזה הוא משתנה בהתאם למועד מתן פסק הדין,[15] ולעיתים כלל אינו ידוע במועד הגשת התביעה,[16] באופן שאינו מאפשר כימות מדויק (קל וחומר שלא Ex Ante עם פתיחת ההליך).[17]
בהתאם, בשל שוני מהותי זה, קבע מחוקק המשנה כי אגרת נזקי גוף תשלום בהתאם לערכאה אליה מוגש ההליך (ללא צורך בכימות ספציפי), העומדת נכון להיום על 6,815 ₪ בבית משפט שלום ו-42,593 ₪ בבית משפט מחוזי, ותוך מתן הסדרי תשלום נוחים יותר מתשלום האגרה הרגילה בדמות תשלום סכום נמוך באופן יחסי עם פתיחת ההליך (710 ₪ ו-1,208 ₪, בהתאמה לערכאה, נכון להיום) והשלמת האגרה (על ידי הצד המפסיד) עם סיומו.[18]
ודוק: ההתחשבות במאפייניו הייחודיים של ניזוק בנזקי גוף אינה ייחודית לדיני האגרות, ומתבטאת גם בפסיקת הוצאות המשפט. הוצאות אלו, אשר גם בהן טמון סיכון רב לפגיעה לא מידתית בזכות הגישה לערכאות, נפסקות במשורה כנגד ניזוקים בנזקי גוף בין היתר על מנת שלא להרתיע ניזוקים מנקיטה בהליך ולאור פערי הכוחות הגדולים בין תובעים לנתבעים בהליכים אלו.[19] ואכן, לאחרונה זכתה הבחנה זו – לפיה מן הראוי לפסוק הוצאות נמוכות יותר כנגד ניזוקים בנזקי גוף – לעיגון בתקנות החדשות במסגרת סכומי הערבון אותם יש להפקיד בעת ערעור לבית המשפט העליון.[20]
אלא שהסדר (ראוי) זה יצר חשש מהותי מפני התנהגות אסטרטגית של ניזוקים בעת הגשת התביעה. הסיבה לכך היא שלניזוקים ישנם מספר יתרונות מהותיים בניהול ההליך בבית המשפט המחוזי דווקא: ראשית, תביעה בבית המשפט המחוזי נעדרת מגבלת סמכות שכן בית המשפט רשאי לפסוק כל פיצוי שהוא. בכך, ומעבר להיעדר חשש כי לא יזכה במלוא הפיצוי, יכול ניזוק ליצור הרתעה משמעותית על הנתבעים ולהובילם להגיע לפשרה (וכאמור, מניעת התנהגות שכזו הינה אחת מתכליות האגרות). שנית, קיימת עמדה לפיה סכומי הפיצוי בבתי המשפט המחוזיים גבוהים יותר מאשר בבתי משפט השלום (במקרים דומים), וכמובן שפיצוי גבוה אף הוא אינטרס של הניזוק. ושלישית, להגשת ההליך לבית המשפט המחוזי יתרון נוסף בדמות זכות ערעור לבית המשפט העליון, הפותחת פתח גדול משמעותי לשמיעת עניינו בערכאה (ולרבות מחשבות על שינוי הלכות קיימות) זו למול הסיכוי המצומצם מאוד לדיון בגלגול שלישי.[21] לא למותר לציין, שחשש זה מהותי במיוחד בתביעות לפיצוי בגין תאונות דרכים, בהן אחריות חברת הביטוח – ולפיכך חובתה לשאת בתשלום האגרה – היא מוחלטת. יתרונות נוספים, חדשים, להגשת תביעות לבית המשפט המחוזי, הם מהימים האחרונים: בתביעה בבית המשפט המחוזי יכול התובע להגיש תביעה עד 30 עמודים (5 עמודים לחלק השני ו-25 עמודים לחלק השלישי), בניגוד לבית משפט השלום שם הוא מוגבל ל-11 עמודים (2 עמודים לחלק השני ו-9 עמודים לחלק השלישי). בתביעה בבית המשפט המחוזי יכול תובע לשלוח לכל נתבע שאלון של 50 שאלות, באופן שבבית משפט השלום הוא מוגבל ל-25 שאלות. התובע, כצד חלש, בתביעה בנזקי גוף, צפוי להעדיף את השאלונים המורחבים, וכמי שצריך להעלות כל טענה (שיכול להתגונן רק בפני טענה בודדת) וכנגד כל נתבע (שמתגונן רק בעניינו שלו, ואפילו לא צריך לפרט את הכחשת הנזק) יעדיף גם את הפירוט הנרחב יותר הצפוי לו בבית המשפט המחוזי.[22]
בשל כך, קבעו דיני האגרות את "אגרת הקנס". הכוונה להפרש בין אגרת נזקי גוף בבית המשפט המחוזי לאגרת נזקי גוף בבית משפט השלום (ולפיכך מהווה את עיקר האגרה המוטלת על ההליך) נועדה להכווין את התנהגות הניזוקים ולמנוע הגשת תביעות ביתר לבית המשפט המחוזי. [23] זאת, באמצעות הקביעה כי בשונה מאגרות משפט רגילות בהן נושא המפסיד, באגרת הקנס יישא הנתבע רק אם סכום הפיצוי שנפסק עולה על 1.5 מיליון ₪ (60% מגובה סמכות בית המשפט המחוזי).[24] בכך, נאלץ הניזוק לקחת בחשבון כי אם יגיש תביעה שאינה מתאימה לבית המשפט המחוזי, ייאלץ לשאת באגרת הקנס, ומוגשמות תכליות האגרות שצוינו לעיל.
ג. תביעות מעורבות: על מותה של אגרת הקנס
דומה כי אגרת הקנס היוותה פתרון מידתי ויעיל, אשר מנע הגשת תביעות ביתר לבית המשפט המחוזי והכווין את התנהגות הניזוקים. ואכן, לא בכדי דומה כי התדיינות בתי המשפט בנושא אגרות נזקי הגוף התמקדה בעיקרה בסוגיית ההבחנה בין תביעות כספיות לתביעות נזקי גוף מחד גיסא,[25] וסוגיית הפטורים מתשלום אגרות מאידך גיסא.[26]
אלא שעל אגרת הקנס, והכוונת התנהגות ניזוקים בנזקי גוף, נוצר איום בלתי צפוי מכיוון התביעות המעורבות. לגבי תביעות אלו, הכוללות סעד של פיצויים בגין נזקי גוף וכן סעד כספי, קובעות תקנות האגרות (משנת 2007) שתשולם האגרה הגבוהה.[27] דהיינו, במידה ואגרת נזקי הגוף היא הגבוהה תשלום אגרת זו (ועימה תתקיים אגרת הקנס), ואילו במידה והאגרה הכספית היא הגבוהה תשלום האגרה הכספית (ואגרת הקנס לא תתקיים כלל).
לקביעה זו היגיון רב. אכן, כאשר נכלל בתביעה סעד כספי שהאגרה בגינו גבוהה מאגרת נזקי הגוף, מתגשמות תכליות האגרות במלואן. התובע, המשלם את האגרה הכספית, נושא בחלקו בעלויות ההליך, משלם "דמי רצינות" וכן משלם אגרה הנגזרת מגובה התביעה ולפיכך מונעת תביעה מופרזת. מנגד, כאשר האגרה בגין הסעד הכספי נמוכה יותר, משלם התובע את אגרת נזקי הגוף והתנהגותו מוכוונת באמצעות אגרת הקנס.
אלא שהיגיון זה תלוי בשאלה מהי אותה אגרה שיש להשוות. לאור תכליות האגרות, ובכללן ההשתתפות בעלויות ההליך, סביר היה להשוות את האגרה המלאה: קרי, 2.5% מסכום התביעה בתביעה כספית ואגרת ההליך הכוללת בתביעת נזקי גוף העומדת כאמור על 42,593 ₪ בבית המשפט המחוזי (ובהתאם, שאגרה כספית תשולם כאשר הסעד הכספי עולה על 1,703,720 ₪). ואכן, עד לאחרונה פעלה בדרך זו גם הנהלת בתי המשפט (בקביעת האגרות דרך "נט המשפט"), והדבר אף קיבל גושפנקא של החלטה שיפוטית בת"א (מחוזי ירושלים) 18843-01-19 פלונית נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ (לא פורסם, 15.5.2019) מפי השופטת בר-אשר.
ואולם, ללא שינוי חקיקתי, הודעה או נימוק ברור,[28] בחרה הנהלת בתי המשפט לשנות את דרך התנהלותה זו ומשלב כלשהו החליטה לשנות – במערכת "נט המשפט" – את הפרמטרים במשוואה. למעשה, עמדתה הנוכחית של הנהלת בתי המשפט היא שיש להשוות את האגרות המשולמות בעת פתיחת ההליך: קרי, 1.25% מסכום התביעה בתביעה כספית והתשלום הראשוני הנמוך בסך 1,208 ₪ בתביעת נזקי גוף בבית המשפט המחוזי (ובהתאם, שאגרה כספית תשולם כאשר הסעד הכספי עולה על 96,640 ₪). המשמעות הברורה של השוואה זו, היא שכאשר מוגשת תביעה מעורבת, כספית ונזקי גוף, כאשר החלק הכספי הוא יותר מהסכום הנזכר, משולמת אגרה לפי התביעה הכספית ולא על פי נזקי גוף.
שינוי זה נוגד את התכליות העומדות בבסיס תשלומי האגרות, וזאת בשני מובנים: ראשית, מהמובן המהותי, השוואה זו הינה השוואה של מין בשאינו מינו. הסיבה לכך היא שבעוד שהתשלום הראשון בתביעה כספית הינו בעל זיקה ישירה לעלויות ההליך, התשלום הראשון בתביעות נזקי גוף הינו תשלום נמוך במכוון לאור מאפייניהם הייחודיים של ניזוקים בנזקי גוף.
ושנית, במובן הפרקטי, השוואה זו יוצרת עיוות מוחלט של התמריצים המוטלים על הצדדים. הסיבה לכך היא שמשמעות ההשוואה האמורה היא מותה – דה-פקטו – של אגרת הקנס והכוונת ההתנהגות הנובעת ממנה. למעשה, בהתאם להשוואה זו כל ניזוק יכול לצרף לתביעתו סעד כספי (יהא זה סעד בגין פיצויים עונשיים (גם אם הסיכויים לפיצויים שכאלה אינם משופרים), פגיעה בפרטיות, הוצאת לשון הרע או כל סעד אחר) בסך נמוך יחסית של אפילו 100,000 ₪ (נכון להיום) שהאגרה בגינו תהיה גבוהה במקצת מהתשלום הראשון של אגרת נזקי גוף. במקרה שכזה יתחייב התובע בתשלום אגרה כספית, ולפיכך האגרה המלאה בה יחויב תעמוד על 2,500 ₪ בלבד – 1,250 ₪ עם פתיחת ההליך ו-1,250 ₪ נוספים לפני שלב ההוכחות, שהינה אגרה נמוכה אפילו מאגרת נזקי גוף בבית משפט השלום (כמו גם מחלק ניכר מהתביעות הכספיות המצויות בסמכות בית משפט השלום). בכך, ישלם הניזוק אגרה נמוכה שמאיינת את תכליות האגרות: היא אינה משקפת – ולו בקירוב – את עלויות ניהול תביעת נזקי גוף (באיזו מהערכאות), היא אינה מהווה דמי רצינות מהותיים כלשהם והיא אינה מונעת הגשת תביעות – נזקי גוף – בגובה כלשהו. אלא שמעבר לכך, ודומה שזוהי פגיעתה המערכתית הקשה ביותר של עמדה זו, היא מאיינת את אגרת הקנס, ולמעשה יוצרת תמריץ פוזיטיבי לניזוקים להגיש את כל תביעות נזקי הגוף לבית המשפט המחוזי דווקא.[29]
ודוק: גובה האגרה אינו אינטרס של הניזוקים בלבד, אלא גם אינטרס מקביל של המזיקים.[30] אמנם, לעיתים מזיקים ספציפיים יעדיפו שהתביעה למולם תתנהל בבית משפט השלום (בשל מגבלת הסמכות), אולם בכל מקרה (ובהינתן שההחלטה אינה נתונה לפתחם) הם יעדיפו להקטין את סיכון האגרה המוטל עליהם. או במילים אחרות: גם מזיקים יעדיפו לנהל תביעה בבית המשפט המחוזי כאשר סיכון האגרה (ככל שיפסידו בהליך) עומד על 2,500 ₪, מאשר לנהלו כאשר סיכון האגרה גבוה הרבה יותר (ולמעשה, סיכון האגרה המוטל עליהם גבוה מ-2,500 ₪ אפילו במידה והניזוק יחויב באגרת הקנס). ולמעשה, דומה שהגורמים היחידים הנפגעים מדרך חישוב זו הינם המדינה (המקבלת את האגרות) מחד גיסא, ושופטי בית המשפט המחוזי (אשר ידונו בהליכים שאחרת היו מוגשים לבית המשפט השלום) מאידך גיסא.
מעבר לכך: כיום בתקנות האגרות, יש תמריץ לצדדים לסיים את ההליך בצורה המהירה ביותר שכן אז הם יכולים לקבל פטור מתשלום יתרת האגרה או חלקה.[31] קביעת האגרה על בסיס של תביעה כספית, תוך הפחתתה לסכום נמוך משמעותית, מאיינת במידה רבה תמריץ זה.[32]
סוגיה זו נדונה לאחרונה בפני השופטת בר אשר בת"א (מחוזי ירושלים) 2303-06-20 פלוני נ' שפר (פורסם בנבו, 29.10.2020). במסגרת החלטה זו, לאחר שמשמעות השינוי האמור (והתנהגות הניזוקים הצפויה לאורו) הובהרה על ידי הניזוק באותו עניין,[33] חזרה בה השופטת בר אשר מקביעתה הקודמת וקבעה כי יש להשוות את התשלום הראשון מתוך האגרות, ואישרה את התנהלותה הנוכחית של הנהלת בתי המשפט. מן הראוי להדגיש, שבקביעה זו קיבלה השופטת בר אשר את עמדת המדינה, שלה האינטרס שהאגרות ישקפו את עלויות ניהול ההליך ויכווינו את ההתנהגות והעומס בבתי המשפט, שתמכה בהשוואה זו על אף שתוצאותיה הצפויות הוצגו בפניה על ידי הח"מ.[34] יצוין, כי קביעות דומות ניתנו גם בהליכים אחרים,[35] אם כי ספק האם באותם הליכים הוצגו משמעויות הקביעה האמורה.
ודוק: מן הראוי לציין שעמדה זו עולה, לכאורה, מפסק דינו של השופט, לימים הנשיא, גרוניס ברע"א 7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' לדני (פורסם בנבו, 11.4.2010). ואולם, דומה שבאותו עניין לא הובאו משמעויות קביעה זו בפני בית המשפט, ואף היה מדובר בהכרעה שאינה נדרשת לפסק הדין (שעסק בעיקרו בשאלת הצורך בסיווג, וכימות, התביעה לפיצויים עונשיים). ומעבר לכך, התנהלות הנהלת בתי המשפט קודם לכן – אשר התבטאה בהחלטתה בעניין פלונית נ' אסותא – מלמדת כי המדינה לא תפסה את החלטת השופט גרוניס כקובעת זאת.[36]
דומה כי את ההכרעה האמורה, של המדינה והנהלת בתי המשפט מחד גיסא ושל בית המשפט עצמו מאידך גיסא, ניתן להגדיר כמותה של אגרת הקנס.
ד. במקום סיכום: "אחרי למחוזי"
דומה כי מותה של אגרת הקנס, מלמד על הצפי העתידי. כאשר ניזוק עתידי, לו עומדת תביעת נזקי גוף וכן, במרבית המקרים, תביעה כספית (ולרבות בגין פיצויים עונשיים), יידרש להחליט להיכן להגיש את תביעתו, ספק האם יעמוד בפני התלבטות רבה.
בעוד שבעבר פעלו על הניזוק תמריצים מכיוונים שונים, ובכללם אגרת הקנס שהכווינה אותו לשקול פעם נוספת האם לא להגיש את תביעתו לבית משפט השלום, עתה כל התמריצים פועלים בכיוון אחד: הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי. אמנם, דומה כי זוהי אינה פרשנות התואמת את הדין הראוי בכל הנוגע לאגרות, אולם עם כל הכבוד אין זה מקומו של הניזוק הספציפי (השוקל את שיקוליו) להימנע ממקסום תועלתו בשל שיקולים מערכתיים שאפילו המדינה אינה תומכת בהם.[37]
לפיכך, וכמי שעוסק בעיקר פעילותו כמייצג ניזוקים בנזקי גוף, אין לי אלא לסכם ולקרוא: "אחרי למחוזי".
[1] ע"א 733/85 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629 (1997).
[2] תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות").
[3] שכן האגרה משמשת כמעין "דמי רצינות" כאשר ההערכה היא שתובע לא ינקוט בהליך סרק כאשר הוא נדרש לשלם בעבור פתיחת ההליך. כדוגמא נוספת לחובת תשלום "דמי רצינות" ראו למשל את החובה לצרף חוות דעת רפואית שהוגדרה בבר"ע (מחוזי חיפה) 1775/07 ענבל נ' דאנס בר/צוות בראבו (פורסם בנבו, 6.7.2007) על ידי השופט יצחק עמית כ"מעין 'מסננת' ראשונית למניעת תביעות סרק".
[4] כדוגמא לתביעות בהן האגרה לא הגשימה את התכלית הזו באופן שהצריך נקיטת אמצעים אחרים (ולרבות באמצעות חקיקה) ראו הדיון בסוגיית תביעות ההשתקה: רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(1) 717 (2002); שחר טל "אימת הדיבה: מפת התמריצים להגשת תביעות SLAPP בישראל" משפטים מה 515 (2015).
[5] לפירוט התכליות והאיזונים ראו למשל: רע"א 9567/08 כרמל אולפינים בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (בפירוק) (פורסם בנבו, 5.1.2011); ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבנין (1972) בע"מ (פורסם בנבו, 12.4.2015); רע"א 5562/20 אביב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.10.2020).
[6] תקנה 6 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות").
[7] מניעת התביעות בסכום מופרז נתמכת גם בפסיקה הקובעת שאפילו אם הוקטן לאחר מכן סכום התביעה, עדיין תשולם האגרה בהתאם לסכום הראשוני: ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי משפט – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1983) בע"מ, פ"ד נט(1) 642 (2004).
[8] תקנה 14 לתקנות האגרות. השוו למשל: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד 45-46 (מהדורה שנייה, 2008); יורם רבין "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית 183 (1998); בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר-שבע 1998, פ"ד נה(3) 869 (2001); רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004); ועוד.
[9] אם כי בהתאם לפסיקה ייפסקו רק עלויות סבירות: ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600 (2005). הבדל זה – בין הוצאות לצד שכנגד לבין אגרה המשולמת למדינה – אף מוביל לכך שהתנאים לקבלת פטור מהפקדת עירבון (שמטרתו היא הבטחת אפשרות גביית ההוצאות בערעור ככל שיוטלו) חמורים מאשר התנאים לקבלת פטור מאגרה: : רע"א 2594/15 פוגל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.5.2015); בשג"ץ 4934/14 גורנשטיין נ' כנסת ישראל (פורסם בנבו, 21.7.2014).
יצוין שלצד הוצאות משפט אלו, ישנן הוצאות משפט – עונשיות – שנובעות משימוש לרעה בהליכי משפט (ולרבות נקיטת הליכי סרק של ממש) שעשויות להיות מוטלות לטובת בעל הדין שכנגד או אוצר המדינה (ראו למשל: תקנה 151(ג) לתקנות החדשות). עם זאת, הוצאות אלו נועדו לשרת מטרות שאינן מעניינה של רשומה זו, ולפיכך לא אתייחס אליהן.
[10] תקנה 151(ב) לתקנות החדשות.
[11] אם כי קיים חריג לכך, בדמות חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע שאף שאינן משולמות מראש, הרי שהפקדתן – מבחינת התובע – משפיעה כבר ממועד זה. ואולם, חיוב שכזה יוטל על בעלי דין פרטיים רק במקרים נדירים: רע"א 1779/20 הולנדר נ' משרד עורכי הדין עמית פולק מטלון (פורסם בנבו, 23.6.2020); רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (פורסם בנבו, 16.1.2013); ת"א (מחוזי ת"א) 37814-08-19 פורר נ' PHILIPPE AMON (פורסם בנבו, 26.11.2020); תקנה 157 לתקנות החדשות.
יצוין, שהבדל זה, כמו גם התכליות שצוינו לעיל, נכון בזעיר אנפין גם כאשר עוסקים בהליכי ביניים (אף שדומה שהשפעת האגרות בהליכים אלו אינה מהותית, לאור סכומן הנמוך העומד על 36 ₪ בלבד).
[12] הליכים אלו כוללים, למשל, הליכים שבשל נסיבותיהם הייחודיות מבקשת המדינה להקל עם התובעים בהם כדוגמת תביעות לפיצוי עונשי בשל פעולות טרור או מעשי איבה (תקנה 3א לתקנות האגרות) או תביעה נגררת בגין עבירות מין (תקנה 5א לתקנות האגרות), או הליכים בעלי תועלת ציבורית שקיים חשש שהטלת אגרה גבוהה יותר תוביל למניעתם לחלוטין כדוגמת תובענות ייצוגיות או נגזרות (תקנות 7א ו-8 לתקנות האגרות; עם זאת, מן הראוי לציין שדווקא הטלת האגרה בגין תובענות ייצוגיות מהווה דוגמא טובה לניסיון להקטנת היקף התביעות, ומניעת תביעות סרק, בעקבות הטלת אגרה. ראו למשל את מסמך הרקע מיום 6.11.2017 שנמסר לחברי וועדת חוקה, חוק ומשפט בעניין אגרות אלו: fs.knesset.gov.il/20/Committees/20_cs_bg_392709.pdf).
[13] לאגרה המשולמת בתביעות נזקי גוף ראו תקנה 5 לתקנות האגרות.
[14] למצבם הרגיל של ניזוקים כמוחלשים כלכלית ראו למשל: ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 8.8.2019). כן השוו לקביעה כי מדובר בפיצויים המגיעים חלף גופו, ולפיכך הם מופנים (למעט חלק קטן מהפיצוי בגין אבדן ההשתכרות) לניזוק אפילו אם הוא פושט רגל, תוך שלבית המשפט של חדלות הפירעון סמכון להקנות את מלוא הפיצוי לניזוק: ע"א 10217/16 ב.ת.ב – בניני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' ג'ינר (פורסם בנבו, 17.01.2019); דנ"א 1996/19 קוגן נ' ב.ת.ב. – בניני תעשיה באר-שבע בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2021).
[15] כך למשל, כאשר מדובר בניזוקים קטינים, נקבע בפסיקה כי אבדן השתכרותם יחושב בהתאם לשכר הממוצע במשק המשתנה – לעיתים בצורה משמעותית – מחודש לחודש (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005); ע"א 9980/06 אטינגר נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו, 26.1.2009)).
[16] כגון בתביעות בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בהן גובה הנכות – המשפיע מהותית על סכומי הפיצוי – נקבע על ידי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט הממונים במהלך ההליך.
[17] בשל כך אף קיים פטור מכימות מדויק של הנזק בכתב התביעה: תקנה 10(9) לתקנות החדשות, וכן אין חובה לפרט את מלוא פרטי הנזק הכללי: ת"א (מחוזי ירושלים) 30943-12-11 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול"), פס' 33 לפסק דינו של השופט יעקובי (פורסם בנבו, 27.5.2020); תקנה 16(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (כפי שהייתה בתוקף עד יום 31.12.2020). כן ראו למשל: רע"א 7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' לדני, פס' 7 להחלטת השופט, לימים הנשיא, גרוניס (פורסם בנבו, 11.4.2010) (להלן: עניין לדני); רע"א 5237/06 מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט נ' מנסור (פורסם בנבו, 6.7.2008), ובפרט בפסק דינו של השופט, לימים המשנה לנשיאה, רובינשטיין (להלן: עניין מנסור); רע"א 10471/07 ישראלי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 19.8.2009).
[18] פרטים 2, 9, 33 ו-34 לתוספת לתקנות האגרות, כגובהם בהתאם לעדכון מיום 1.1.2021.
[19] יעקב אבימור "תביעה חסרת סיכון" רפואה ומשפט 45, 99 (2012); אסף פוזנר "חכמים גדולים על החולה הקטן, רפואה ומשפט 45, 101 (2012). ולכך שעל בית המשפט להשתמש בכלים דיוניים, ולרבות בפסיקת הוצאות, על מנת לצמצם את פערי הכוחות הללו ראו למשל: בש"א 5894/18 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' להבות ושירותים בע"מ (19.8.2018) (להלן: עניין להבות).
[20] השוו פריטים 1-2 לתוספת השלישית לתקנות החדשות.
[21] רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); תקנה 148א לתקנות החדשות.
[22] עניין להבות לעיל; תקנות 9(ד) ו-56 לתקנות החדשות; מכתב מד"ר אסף פוזנר לאבי ניסנקורן, שר המשפטים (5.7.2020), בעניין "הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי", ובפרט בסעיפים 6 ואילך (המכתב זמין כחלק מהערות הציבור לטיוטת תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 2), התש"ף-2020 באתר משרד המשפטים).
[23] נכון להיום עומדת אגרת הקנס על 35,778 ₪ המהווים לא פחות מ-84% מאגרת ההליך בבית המשפט המחוזי.
[24] תקנה 5(ג) לתקנות האגרות, לגביו נקבע כי "מטרת התקנה היא לנתב נכונה את התביעות הנוגעות לפיצויים בגין נזקי גוף לערכאות המתאימות, ולמנוע מצב בו יוגשו תביעות לבית המשפט המחוזי כאשר מקומן הראוי הוא בבית המשפט השלום": רע"א 7031/12 שערי צדק נ' פלונית (פורסם בנבו, 23.10.2013); ע"א 6091/06 הלון נ' בלייר (פורסם בנבו, 10.1.2008).
מעל לסכום זה, ההנחה של מחוקק המשנה היא שהתביעה הוגשה באופן סביר לבית המשפט המחוזי, וכי ההפרש בין הסכום שנפסק לסמכות בית המשפט המחוזי, נובעת מקושי בכימות סכום התביעה, קושי שהוא טבוע בסוגיית נזקי הגוף ולא "באשמת" התובע.
[25] כדוגמת הדיון בסיווג ראשי נזק כגון פיצויים עונשיים (למשל עניין לדני ועניין מנסור לעיל) או פגיעה באוטונומיה (למשל: ת"א (מחוזי ירושלים) 3031/09 היס נ' אייזין (פורסם בנבו, 12.9.2013); ת"א (מחוזי ת"א) 9315-09-12 מדינת ישראל נ' יהלומי (פורסם בנבו, 16.5.2013); ת"א (שלום ירושלים) 46935-05-14 פלונית נ' מרכז רפואי שערי צדק (פורסם בנבו, 10.2.2015)), או הדיון בסיווג תביעה כנגד עורך דין בגין רשלנות בתביעת נזקי גוף (למשל: רע"א 1804/20 פלוני נ' ברקוביץ (פורסם בנבו, 17.3.2020); ת"א (מחוזי ירושלים) 42616-09-17 פ' מ' נ' ג'אבר (פורסם בנבו, 10.1.2018); ת"א (מחוזי מרכז) 60777-12-18 פלונים נ' ג'אבר (פורסם בנבו, 27.3.2019); ת"א (מחוזי מרכז) 59584-12-17 פלונית נ' ברקוביץ (לא פורסם, 6.2.2020)).
[26] זאת הן בפטור "הרגיל" בשל היעדר יכולת כלכלית, והן פטורים כלליים מתשלום אגרת קנס בהתאם לשיקול דעת בית המשפט: אסף פוזנר "שלוש הערות בשולי האגרות בתיקי נזקי גוף, כוחה של אגרה" עורך הדין 60, 24 (2002), הנסמך על פסק דינו של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 7248/00 טל נ' להב (פורסם בנבו, 4.12.2001); ע"א 3997/10 בת-אל נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 24.9.2012); ת"א (שלום ירושלים) 36349-03-12 ניסני נ' אגודת מגן דוד אדום (לא פורסם, 12.12.2016); ת"א (מחוזי, ירושלים) 2020-07-14 פלונית נ' מכבי שירותי בריאות ואח' (לא פורסם, מיום 15.5.17); ת"א (מחוזי, ירושלים) 50960-12-11 פלוני נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (לא פורסם, מיום 4.7.17); ועוד.
[27] תקנה 2(ג) לתקנות האגרות; זאת בניגוד לדין הקודם, שנקבע בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ג-2003, שקבע חובת תשלום אגרה על כל אחד מהסעדים הנתבעים.
[28] ודומה שעניין זה בעייתי בפני עצמו, לאור מעמדה של הנהלת בתי המשפט כרשות מנהלית. עם זאת, סוגיה זו אינה מעניינה של רשימה זו.
[29] ובכך חותרת תחת תכלית אגרת הקנס, כפי שנקבעה גם על ידי בית המשפט העליון.
[30] להבדיל מאורכו של השאלון וכתבי הטענות, שאמנם גם נתבעים נהנים מהם אך דומה כי האינטרס הראשון במעלה שלהם הוא הגבלתו של התובע בנושאים אלו.
[31] תקנה 5(ב) לתקנות האגרות. להסדרים מקבילים, אם כי לא זהים, בנוגע לאגרה כספית ראו תקנה 6(ב)-(ג) לתקנות האגרות.
[32] עניין זה נכון במיוחד בהליכים המתנהלים בבית המשפט המחוזי. בעוד שכאשר מדובר בתביעת נזק גוף סכום האגרה אותו יש להשלים עומד על יותר מ-40,000 ₪, כשמרבית הסכום ("אגרת הקנס") יכולה להיות מוטלת על התובע אפילו אם יזכה בתביעתו, הרי שיישום ההסדר שצוין על תביעות מעורבות מקטין את הסכום שלא שולם (1,250 ₪) ביותר מ-95%. בדומה, כאשר מדובר בתביעה כספית רגילה המוגשת לבית המשפט המחוזי (עם סעד מינימלי של 2,500,001 ₪) עומדת מחצית האגרה שלא שולמה על 31,250 ₪ לפחות, סכום הגבוה משמעותית מהמצב עם יישום ההסדר האמור. לכך יש להוסיף, שבעוד שבתביעה כספית רגילה התמריץ נוצר גם מאפשרות קבלת החזר של הסכום הראשון ששולם, תמריץ זה אינו קיים כאשר התשלום הראשון של האגרה עומד על 1,250 ₪ בלבד שכן בכל מצב, גם כאשר מושבת אגרה, לא מושב הסכום המינימלי לניכוי העומד, נכון להיום, על 1,208 ₪ (פריט 35 לתוספת ותקנות 5(ב)(1) ו-6(ד) לתקנות האגרות).
[33] ודוק: הניזוק, אשר יוצג על ידי משרדנו, ביקש כי האגרה על תביעתו (שכללה סעד של פיצויים עונשיים בגובה של 1,500,000 ₪) תיקבע כאגרת נזקי גוף לאור העובדה שזו הייתה עמדתנו בדבר פרשנותה הנכונה של התקנות.
[34] למעמדה של המדינה בדיני אגרות ראו: רע"א 1550/05 בונה הצפון חברה קבלני בניין בעכו בע"מ נ' א.ב.ג.ל. בנייה ויזמות בע"מ (פורסם בנבו, 30.8.2005).
[35] למשל: ת"א (מחוזי מרכז) 70591-10-18 מועצה אזורית לב השרון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.11.2020).
[36] העובדה שהחלטת השופט גרוניס בעניין לדני לא יצרה הלכה ברורה נלמדת גם מכך שמעבר לעמדת הנהלת בתי המשפט דאז (לפיה ההשוואה היא בין האגרה המלאה בנזקי גוף לבין האגרה המלאה בתביעה כספית), התגלעה מחלוקות בערכאות הנמוכות שפירשו את ההחלטה כמחייבת את השוואת הסכום הראשון בנזקי גוף בלבד האם יש להשוותו לתשלום האגרה הראשון בתביעה כספית (1.25%) או לאגרה המלאה (2.5%): ת"א (שלום חיפה) 24313-12-16 מדינת ישראל נ' עזבון פלוני (פורסם בנבו, 30.3.2017); ת"א (שלום עכו) 46665-06-16 אלעארדה נ' עיריית נתניה (פורסם בנבו, 17.10.2016).
[37] ודומה שההלכה לפיה גופים היכולים לשנות את התקנות אינם יכולים להעלות טענות כנגדן (השוו למשל, לעניין המוסד לביטוח לאומי, ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.3.2018)), נכונה שבעתיים שעה שהפרשנות שהתקבלה היא הפרשנות לה טענה המדינה עצמה.
