צוללן נטרף מול עיני מתרחצים – אבל ייתכן שהאסון היה נמנע אילו מישהו היה מונע ממנו להיכנס למים. הרשויות הסתפקו בשלטים, למרות שידעו שהציבור לא נשמע להם. היעדר אכיפה הוא לא פחות מהפקרות – ובית המשפט כבר קבע בעבר: זו עילה ברורה לרשלנות
המקרה המצער של הצוללן שנטרף על ידי כריש בחוף חדרה, צפוי להניב הליכים משפטיים וכיוון שלא ניתן לתבוע את הכריש הטורף, דומה שתביעה כזו תתרכז סביב אחריות המדינה ואחריות עיריית חדרה למחדל. תיתכן תביעה על פיה היה צריך להתקין במרחק מהחוף רשתות המונעות כניסת כרישים (כנהוג במקומות שונים בעולם), אבל בעיניי עילה לתביעה היא אחרת: לגמרי: אף שהייתה סכנת כרישים, הרי שחוץ מהצבת שלטים האוסרים על שחייה במקום, לא נעשה דבר.
הצבת שלטים האוסרים על כניסה למים איננה מספיקה, אלא נועדה כדי לצאת ידי חובה בלבד, ובית המשפט העליון התייחס לכך במספר פסקי דין בעבר. מציב השלטים (המדינה או הרשות המקומית) צריך לדעת שייתכן וקיימת התעלמות המונית מכך, ולכן עליו לפעול כדי לאכוף את איסור השחייה. היעדר אכיפה כמוהו כהזמנה להתעלם מהאיסור.
בפסק דין שניתן בעבר אירע בעבר למשל, היה מדובר בבריכת שחיה, ובית המשפט הבהיר שאף שאכיפה אפקטיבית אינה מונעת מנער ספציפי שיקפוץ למים רדודים וייפגע, הרי שאם הציבור יראה שנערים שקופצים למים, בניגוד לשלטים המוצבים במקום, יוצאו מהבריכה, סביר להניח שאחרים לא יקפצו וייפגעו.
במקרה אחר, בו נפגע שחיין משונית תת ימית בחוף לא מוכרז שלא היה בו מציל, חויבו עיריית הרצליה והמדינה בפיצוי גבוה, בשל חוסר ההפרדה הברור בין החופים המוכרזים לחופים שאינם מוכרזים. במקרה הנוכחי בחדרה, בולטת מאוד חוסר האכיפה בעת האסון, דווקא בשל העובדה שהחוף גודר לאחר המקרה. יש להניח שאם כך היה נעשה לפני כן, האסון היה נמנע.
עם זאת, צריך לסייג ולהבהיר: במקרים רבים בית המשפט מביא בחשבון גם את האחריות של הרוחצים בים בדרך של קביעת "אשם תורם", ומפחית את הפיצוי בשיעור שבו נקבע כי הייתה אחריות (אשם תורם) גם למי שהתעלמו מהשלטים ונכנסו למים. במקרה שאירע בהרצליה למשל, בתי המשפט קבעו אשם תורם בשיעור של 30%, דבר שהביא להפחתה ניכרת בפיצוי. דרך החישוב עצמה מובילה להפחתה גדולה יותר בפועל.
תביעות נוספות, ככל שיוגשו, יכולות להגיע מצדם של המתרחצים האחרים אשר היו בסכנת חיים או שמפגעו (בעיקר נפשית) כתוצאה מהחשיפה לאירוע המחריד בו נטרף הצוללן. כאן הדברים מורכבים יותר. עצם החשיפה לסכנה שנמנעה, לא מקנה פיצויים. פיצויים ניתנים עבור נזק ולא עבור נזק שעלול היה לקרות.
מעבר לכך, גם אם אדם סובל מנזק בשל החשיפה לאירוע בו אדם אחר נפגע, הדבר מקנה פיצויים רק במקרים חריגים, כאשר מדובר בפגיעה פסיכיאטרית משמעותית לצמיתות – וגם אז רק כאשר מדובר בבן משפחה מדרגה ראשונה של הנפגע (בן זוג או ילד). במקרים חריגים ביותר, כאשר הפגיעה הנפשית היא כתוצאה מהחשש של האדם לו עצמו, ייתכן והוא יהיה זכאי לפיצויים שגם מהם יופחת אשם תורם.
לקריאת הכתבה כפי שפורסמה באתר "וואלה" ביום 23.4.2025 לחצו על הקישור
